לונדון הוג היא אישה שמתוכננת לנוחות ומרגיעה, מתעסקת בעבודה של ברמנים, מפגש עם חברים, ומעבירה את שעותיה בשיטוט יומיומי באינטרנט, תוך כדי התמודדות עם ההמשך של שנות הלימודים במכללה. הכל נראה מושלם, הכל מתנהל לפי תכניות שלא תכננה מראש. אך בכל זאת, ביום אחד, גל גדול של אירועים משתנה לטוב ולרע, ומביא עמו שיבושים בלתי צפויים בחיי היומיום שלה. בבוקר אחד, גלים של מציאות חדשה משבשים את שגרת היומיום שלה, ואז בערב, חיוך של גבר שנושא את השם לוק סאטר והבעה של חיזור מסורתי מפתיעים אותה מחדש ומוציאים את הסדר שנוצר בחיים שלה מקיצוניות אחת לאחרת. פתאום, היא מוצאת את עצמה משתנה כיוון ומסתכלת על דרכה בחיים מחדש, במעין שמיכה של בלבול רב, שמגיע מסקרנות והתאהבות ראשונית חדשה.
קראו את החלק המלא מתוך הספר Wicked Sexy Liar
הייתי אמורה להתחיל לחתוך פירות כאשר לקוח מתקרב לבר ומבקש שני קוקטיילים של וויט רושיאן, אחד עם קרח ואחד בלי. אני מהנהנת בראשי, מעלה שני כוסות נקיות מהמדף, כאשר פרד מצטרף אליי מאחורי הבר.
“הודע לי אם הילדים האלה יפריעו לך,” הוא אומר ומצביע אל קבוצת נערים ששוהים ליד שולחן ביליארד, שמנחשים שהם שחקני בפול– מים, שמדי פעם מרעישים וצוחקים על משהו שמבוסס על גברים. הם נראים טיפוסיים לחבר’ה של UCSD שמגיעים למקום: גבוהים, חטובים, בעלי גוון גרמיני-שיזוף. חלק מהם לובשים חולצות גרפיות וחלק ללבוש חולצות עם collars. אני משקיפה עליהם בריכוז קל, מתוך שיקול דעת, ולומדת שהם ככל הנראה שחקני פוול מים, בהתבסס על הגובה, הגוף והגוונים שלהם.
אחד מהם, עם שיער כהה ולסת של הלסת שיכולה להימכר כפול, מרים את פניו בזמן שאני מסתכלת — ומבטנו נפגשים. הוא נראה יפה—וגם שאר החבר’ה נראים טוב—אבל משהו בקשר עם הגבר הזה מושך אותי מספיק כדי להישאר זמן קצר במבט, ולא להרפות. אבל, הוא נראה יפה בעין בלתי אפשרית, כמו דוש-בג שיקי ולא ניתן להשגה, עם מבט של חוסר סבלנות וחוסר עניין, שמזכיר לי את העבר שלי וגורם לי להיבהל מעט.
לאחר ההיזכרות הזאת, אני מיד מפסיקה להתבונן ומחזירה את תשומת ליבי לפרד, שולפת צנצנת נוספת ומניחה אותה מולו על הבר, עם תווית של “מילוי רכב”.
“אנחנו כנראה שניים בלי יותר מדי דקויות הלילה,” אני אומרת, ומוסיפה חיוך, כאשר הוא מחייך ומנער את ראשו לעבר הצנצנת. “אז זה רק אנחנו הלילה?”
“אני חושב שכן,” הוא משיב ומחזיק את הבירות על הבר. “אין פה משחקים גדולים בסופ”ש הזה. כנראה שזה יהיה שקט אך איטי. אולי יהיה לנו אפילו זמן לסדר את המלאי.”
כשאני משלימה את ההזמנות, מנקה את הידיים ומסתכלת על התחנה שלי לבדוק אם חסר משהו נוסף, אני שומעת צליל הניקיון של קול של איש אחר שמפריע לי. אני פ turning לגלות שמולי עומד גבר חדש, רק מקצה מאחורי ואני מקרבת את עצמי אליו.
“מה תרצה לשתות?” אני שואלת, בטון מנומס ומחייך חיוך ידידותי-מקצועי. עיניו מתעמקות בי, והוא מצמצם אותן, למרות שאני לא מרגישה שהוא מסתכל עלי בפירוש, יש לו כבר החלטה לגבי איך הוא תופס אותי, והערכתו עליה כבר תוקבע אוטומטית: גבר שמאוד מוכן; או לא. על פי ניסיון העבר שלי, זה בדרך כלל מקוטלג לשניים.
“אפשר עוד סיבוב, בבקשה?” הוא מבקש, ומצביע מעבר לכתפו באופן כללי. הטלפון שלו רוטט בידו, והוא מראה עליו מבט קצר לפני שהוא מחזיר את תשומת לבו אליי.
אני שולפת מגש, לא בטוחה מה הם הזמינו בתחילה, כי פרד הביא אותם את הסיבוב הראשון, אך אני מנחשת בקלות.
“הייניקן?”
עיניו מצטמצמות בחיוך של תחרות, ואני מצחיקה לעצמי.
“אה, לא הייניקן,” אני אומרת ומנמיכה את קולי בהתנצלות. “מה היית שותה?”
כשמתקרבים עוד יותר, אני רואה שהוא עוד יותר יפה מקרוב: עיניים חומות עם ריסים כבדים שממריצים להסתכל, ושיער כהה שגורם לי לחשוב כמה היה נעים להרגיש את המגע של אצבעותי—
אבל אני מנחשת שהוא יודע את זה, והביטחון שהרגשתי מרחוק כבר מסתובב באוויר סביבו. הטלפון שלו מרעיש שוב, אבל הוא נותן לו מבט קצר וסוגר את הפלאפון. “למה שתנחש הייניקן?” הוא שואל.
אני מחלקת תחתיות על המגש ומנמיכה את הראש שוב, מנסה לסיים את השיחה לפני שהיא תתפתח עוד יותר. “באיזשהו מקום זה לא באמת משנה,” אני עונה, מנסה לקצר את השיח.
הוא לא משלים איתי, וחיוך קל עובר על הפנים שלו, “בואי, Dimples.”
באותו רגע, אני שומעת את קולות הפרד שאומר “אלוהים,” ומושיטה את היד כשפרד מחתים על כרטיס נמוך עם כסף. אני שומרת אותו בצד ומטמיעה בצנצנת.
הבחור מתקרב אליי, מחייך בפראות כשעיניו מקפיצות בהבנה את תווית הצנצנת. “הכסף על מה?” הוא שואל, מסתכל על התווית.
“זה כלום,” אני משיבה ומצביעה על שורת בירות טומנות. “מה שבחרתם לשתות?”
“קיבלת שקל על משהו שאמרת ואת לא תספרי לי מה זה?”
אני מתירה שיער לאחת משערותיי ומחויבת לראות שהבחור לא יזמין עוד משקה עד שאענה על שאלתו. “זה משהו שאני שומעת הרבה,” אני אומרת, עם חיוך קטן שמראה תובנה עליי. “בפועל, זה כנראה משהו שאני שומעת יותר משאני שומעת את השם שלי. תווי לחיונים מעודנים עוטפים את הלחיים שלי, והייתי משקרת אם אמרתי שהן לא אחד המאפיינים היפים והלא כל כך־מושלמים שלי. ביחד עם שיער שנראה לעיתים כמו שנערך על ידי רוח ומפוזר עם כתמי חן קטנים, אני בעצם ה-Girl Next Door הכי טיפוסית שיש.”
“פרד לא האמין שזה קורה כל כך תדיר, יותר ממה שהאצתי,” אני מוסיפה, ומורחת אצבע על הכתף. “אז קיימנו הימור קטן — דולר כל פעם שמישהו קורא לי Dimples או מציין את התווי של הלחיונים שלי. ואני אקנה מכונית ככה.”
“במהרה, בשבוע הבא, זה יגיע” פרד מלגלג מאחורי.
הטלפון של הבחור משרשר, אך הפעם הוא לא בודק ומסתכל על הטלפון שלו, מכניס אותו לכיס האחורי של מכנסיו וחוזר אליי בחיוך מרוח. הוא מחייך במלואו, והחיוך משאיר אותו שונה לחלוטין, מאיר את פניו באור חמים ומושך. מרכיביו החדות רכים, והעור שלו מזדוג ומאיר באור שמחמם את פניו. חיוך פותח את עיניו בבהירות, וזה מרתק אותי עד מאוד. אפילו שמדובר רק בחיוך, זה מקרין עליו שבוהו והגאווה שלו מתפוגגים. בכל האזורים החשופים של הפנים שלו, ההבעה שלו משדרת חום ונינוחות. אני מרגישה תיאבון לראות את כל הפנים שלו, ויכולה לנסות את כל אחד מאלה שיותר: את שפתיו המרווחות, את השיניים הלבנות והשלמות, או את הקצה של החיוך שמשאיר חצי מפסיד של הפה שלו. הוא פשוט משחיק אותי לחייך בחזרה.
